בקרת CRUZ

אני רובן קרוז מתמודד למחוז מועצת העיר 32. גדלתי בשכונה "הכל אמריקאית" הזו בה נאבקתי להתקבל.

המשפחה שלי היא פורטוריקנית. אמא שלי, כמו נשים רבות באותה תקופה, עזבה את בית הספר בגיל 14 כדי לעבוד במפעל טקסטיל ועשתה "עבודות יצירה" לצד סבתא ודודי לפרנסת המשפחה. בסופו של דבר היא פגשה והתחתנה עם אבי והביאה את אחי ואני. כשהם התגרשו בסוף שנות ה -60, בערך כל אחד מכל 250 אמריקאים התגרשו, וזה היה דבר גדול באותה תקופה. (כיום, בערך 50% מהנישואין מסתיימים בגירושין.) זה היה זמן של שינוי ועצמאות ואלימות. כאם חד הורית עם שני ילדים, נכנסנו למערכת הרווחה. אבל מעולם לא הרגשנו עניים. אמי ידעה למתוח דולר ולשמור על בגדינו נאים.

עברנו לגור בריצ'מונד היל ממזרח ניו יורק כשהייתי בת 7. היה לי ריס חזק וגמגום וממש היה לי מזל שמטפל הדיבור הנחמד הזה היה בבית הספר שיעזור לי. אני זוכר שהרגשנו שעברנו לארץ אם כי זה היה רק ​​כמה תחנות מהתחנה בשדרת מירטל לתחנת רחוב 114 ברכבת J.

אחי ואני היינו הפורטוריקנים היחידים בשכונה. אבל אני הייתי כהה העור. בריונות וקטטות היו כמעט עניין יומיומי, כשאני לעתים קרובות במשרד המנהל "פתחתי" במאבק נוסף נגד שלושה או ארבעה ילדים. לעיתים, אפילו הבריון היה צועק עלי פשוט "להישאר למטה", אבל המשכתי לקום, מדמם אך עומד, עד שהם ויתרו.

פעם אחת כעשרה ילדים הקיפו אותי בחצר בית הספר. כולם קפצו עלי באגרופים ובעיטות. רובם היו בדרכם של השני, כך שלא נפגעתי הרבה. לעולם לא אשכח את חיוכו השן והגריזני של המאבטח שנשען על המסילה בכניסה לבית הספר במרחק מטרים ספורים משם, מתבונן, מחייך. אבל הדבר הגרוע ביותר היה אותו ילד אחד. מעולם לא ראיתי מי זה, אבל שם הייתי ביום שמש בהיר עם עשרה ילדים שנערמו עלי והיד שלי מבצבצת על המדרכה. והילד האחד הזה עמד ליד היד שלי, ובאטיות כל כך, הרים את כף הרגל המכוסה של פרו-קד ולחץ אותה בעדינות על ידי המושטת. עד מהרה, הרגשתי שהאלכוהול נושם, שומר שיניים ועצבני תופס אגרוף צווארוני ומושך אותי והניף אותי תלוי בצווארון למשרד המנהל כדי "לפתוח" בקטטה נוספת.

</s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s>

בסופו של דבר אחי ואני הוצאנו מבית הספר חמש דקות מוקדם בכל יום כדי לתת לי "יתרון".

</s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s>

שנאתי את צבע העור שלי. המשפחה שלי הייתה מודאגת וחסרת אונים לעשות הכל. אבא שלי התחיל לתת לי ספרים על התרבות שלי ולהוציא אותנו לחקור את נפלאות העיר במוזיאונים ובפארקים.

</s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s>

אבל הדברים התחילו להשתנות. עד מהרה, אנשים נוספים החלו לעבור ממדינות שונות ודתות כמו גיאנה ופקיסטן. האם אתה יכול לדמיין את זה? אני זוכר שפעם אהבתי ללכת בשכונה ביום ראשון אחר הצהריים לריח של ספגטי וכדורי בשר ונקניק שמגיע מבית אחד, ובמעלה הבלוק, ארומה של מרק זנב שור עם קארי.

והשינוי נמשך. כולנו גדלנו והתבגרנו. והתחלנו להבין אחד את השני קצת יותר טוב.

פעם אחת, בשיעור הדיונים שלנו, התלבטנו במערכת הרווחה. אני עדיין מופתע כמה מעט הדיון השתנה משנות השבעים ועד היום. קמתי ואמרתי לשיעור שאני בסעד. המבטים על הפנים של כולם, השקט. האם גילית אי פעם משהו סודי לגבי עצמך? היו דברים שלא דיברת עליהם בימים ההם כמו; אתה נמצא ברווחה או שאתה הומו, או שאתה מה שלא יהיה.

הסתכלתי בכיתה בעיניים וסיפרתי להם איך אני גאה באמא שלי על איך שהיא דואגת לנו. סיפרתי להם כיצד בעל הבית הוריד 25 דולר מדמי השכירות כל חודש בתמורה לאחי ואני שומר על ניקיון הבניין ומוציא את הזבל. סיפרתי להם איך קיבלתי את היתר העבודה שלי לקטינים בגיל 14 לעבוד בחצר העצים, או במשרד חשמלאי למיין חוטים וברגים. הסתכלתי להם בעיניים. הפעמון צלצל, השיעור הסתיים. זה לא עלה יותר.

אחרי השיעור המורה שלי משכה אותי הצידה ואמרה לי כמה אני אמיצה. אני זוכר את הנשימה שלקחתי לפני שגיליתי שאני ברווחה. אבל האם זה היה אמיץ? זו הייתה האמת. והאמת היא: תמיד אעמוד שוב ושוב בהגנה על האמת. זה היה נכון אז, זה נכון עכשיו.

קניתי את הבית הראשון שלי ממול לבית הספר היסודי שלי PS 62 ממש מול הכניסה לחצר בית הספר. השכן שלי היה במקרה אחד הילדים מהכיתה שלי. האם אתה יכול לדמיין את זה? הפכנו לחברים גדולים. מעולם לא דיברנו על הימים ההם בבית הספר. זה היה כאילו הבריונות והדעות הקדומות באותם זמנים היו חוסר הבגרות של הנוער שלנו.

אלא שדיברנו על זה פעם אחת. זה היה יום שלג. דחפתי את שביל הגישה. שכני יצא לחפור את המדרכה. חיפשנו ודיברנו והסתכלנו מעבר לרחוב בחצר בית הספר. נזכרתי ביום שלג עוד כשהיינו ילדים וסיפרתי לו עליו.

באותו יום לא היה בית ספר. בן דודי ואחי ואני הכנו שקיות שקיות קטנות לשאת חבורת אותם ספרי ילדים "זהובים קטנים" שלא רצינו יותר. הוספנו כיסים קטנים בשביל כסף ושינוי. עמדנו ללכת מדלת לדלת למכור את הספרים ולקנות משהו לאמהות שלנו.

עדיין ירד שלג כבד למדי, אבל היה כיף רק להיות בחוץ. כשעברנו את בית הספר, שלושה בנים ניגשו אלי. הם משכו ממני את תיק השקיק, וקרעו אותו. הספרים והמטבעות נשפכו לשלג. בן דודי ואחי הקטנים לא יכלו לעשות כלום. הם היו מעטים מדי. להיות בן עשר זו אחריות רבה. אני עדיין זוכר את תחושת הנפיחות בלחי כאשר ריסקו את ראשי לעמוד השער המתכתי של בית הספר. אני לא זוכר את התחושה כשהם דחפו ערמות שלג קר ורטוב במעיל ובמורדי. ואני זוכר את ההליכה הביתה ואמי ודודתי בוכות ומנקות אותי.

</s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s> </s>

זו הייתה הפעם האחת, שכני ואני דיברנו על נעורינו. הוא לא עשה את זה. אבל הוא הצטער על הימים ההם. מצטער על מה שקרה. וזה אומר הרבה.

כמה השתנה מאז? איך כולנו מסתדרים עכשיו? ובכן, זה לא קל. אבל אנחנו עדיין כאן, חיים ביחד, לומדים יחד, גדלים יחד. זוהי השכונה האמריקאית החדשה. ואני די גאה בזה.

אנחנו גרים עכשיו בריצ'מונד היל. השכן הסמוך שלי הוא רו"ח ודמוקרט פרוגרסיבי. שכני ממול הוא חבר באיגוד עובדי הפלדה ורפובליקני שמרן. השלג הגדול האחרון שהיה לנו, שכני מעבר לרחוב חרש גם את שלי וגם את המדרכה והכניסה של השכן שלי. השכן הסמוך שלי עזר לי להבין בעיה של מיסי עסק ולבצע איחוד בחינם. מצידי עזרתי בתיקון שתי דלתות הכניסה של שכני. האמת היא שכאן, שם גדלתי, בגוש שלי, במחוז שלנו, השכנים באים לפני הפוליטיקה.

אבל אנחנו חיים בעולם חדש שבו כל מונחי הפלטפורמה הישנים ואחרים אינם תקפים עוד. עלינו לעבוד, להבין כיצד להגיע לעבודה ולעבוד על הגנה על ילדינו וקשישים. גם עכשיו הקשישים מאבדים את בתיהם ממסים גבוהים ורמאים שמטילים שיעבודים על בתיהם ללא ידיעתם.

אנחנו שכנים, ושכנים עוזרים זה לזה. ביחד אנו יכולים לעזור בטיפוח ילדינו ובהגנה על קשישים. אנו שילוב עשיר של תרבויות ודתות המרכיבות את השכונה האמריקאית החדשה שלנו. אנו זקוקים למסירות ומגיעים למסירות. כאן אני גר, זה המקום שבו אני עובד, זה המקום בו אתמסור ואשאר.

אני רובן קרוז. אני מבקש להצביע ב 24 בנובמבר כדי לייצג אתכם ואת כל שכנינו במחוז מועצת העיר 32. תודה. "שכנים טובים יותר, שכונות טובות יותר"